הקדמה

הלומי קרב ופצועי מלחמה נושאים עמם מטען נפשי כבד ולעיתים גם גופני שנוצר כתוצאה מחשיפה מתמשכת לאירועים טראומטיים בעודם משרתים בשירות צבאי או משטרתי (ובטחוני באופן כללי לרבות כוחות הצלה). ההשפעות של פוסט-טראומה יכולות לכלול עוררות יתר, התפרצויות זעם, קשיי שינה, בידוד חברתי ותחושת ניתוק מהגוף. אימון הגנה עצמית, כאשר הוא מתוכנן בקפידה ומתבצע בגישה טיפולית, עשוי להיות כלי רב עוצמה לשיקום, העצמה והחזרת תחושת השליטה.

שליטה בסביבה ובגירויים

אחד האתגרים המרכזיים בעבודה עם הלומי קרב הוא רגישות לגירויים. אור חזק, רעשים פתאומיים, מגע לא צפוי עלולים לעורר תגובת "הישרדות" המוכרות בתורת שלושת ה Fים (קיפאון, בריחה ולחימה – flight, fight, freeze ) לכן, הסביבה האימונית צריכה להיות צפויה, בטוחה ונקייה מגירויים קיצוניים.

לדוגמה, יש לוודא מראש שתהיה תאורה אחידה, מוסיקה שקטה אם בכלל, ושהמתחם סגור לקהל חיצוני. גם השפה בה משתמשים חשובה: יש להעדיף ניסוחים חיוביים ומסבירים ("אני נוגע בך עכשיו בכתף") ולא פקודות או קריאות שיכולות להזכיר מסגרת צבאית.

חייבת להיות שקיפות מלאה בתהליך האימון כגון: הצגת מהלך השיעור מראש, הסבר על כל שלב. פעולה זו תורמת לבניית תחושת ביטחון ומונעת תחושות של חוסר שליטה בקרב המתאמן.

תפקידו של המאמן הוא להפוך את זירת האימון למרחב מוגן, עם גבולות ברורים אך גמישים, ולזכור שכל גירוי קטן עלול להפעיל זיכרון עמוק ומכאיב.

בנוסף לרעש ותאורה, יש להביא בחשבון גם גירויים תחושתיים נוספים: טמפרטורת החדר, ריחות חזקים (כגון חומרי ניקוי או בושם חזק), אפילו סוג הבגד או מגע של משטח מסוים יכולים לעורר תגובה רגשית בלתי צפויה.

מתאמנים עשויים להגיב לדברים קטנים מאוד (גם אם למאמן לא ברורים ולא נראים הגיוניים) כגון סגירת דלת בפתאומיות או שינוי זווית תאורה, ולכן חשוב לקיים תיאום ציפיות מדויק עם כל מתאמן.

ניתן אף לשלב שאלון אישי קצר עם ההצטרפות לחוג או מסגרת האימונים, שבו המשתתף מציין רגישויות ומצבים שהוא מעדיף להימנע מהם. מאמן רגיש לסביבה בונה אימון שאינו רק בטוח, אלא מחזק את התחושה שניתן לסמוך על המציאות מחדש.

קצב אישי – לא הישגי

אימון הגנה עצמית שיקומי אינו מרוץ הוא דרך אישית טיפולית. כל משתתף מגיע עם רמות שונות של מוכנות: גופנית, נפשית וקוגניטיבית.

חשוב להעניק לגיטימציה מלאה להתקדמות בקצב אישי, מבלי להשוות או להפעיל לחץ קבוצתי. לא מודדים הישגים בזמן, לא מציבים מטרות "של כולם", אלא יוצרים מסלול מותאם אישית לכל משתתף.

חוויית הצלחה יכולה להיות פשוטה כמו הגעה לאימון, עמידה מול פרטנר, או תרגול של תנועה אחת ברצף. המאמן חייב לפתח רגישות לאיתותים של קושי (חולשה, רעד, הימנעות מקשר עין, שינוי בתגובת המתאמן, דיבור בקצב מוגבר, שיח "לא הגיוני" ועוד…), ולהיות נכון לעצור תרגיל או לשנות מסלול בשטח.

זיהוי העדפות יכול להיות למשל העדפה לא לעבוד מול גברים, או לא להשתמש ביד שמאל שנפגעה. זה לא רק עניין טכני, אלא חלק מהכרת הכאב וההתמודדות האישית של המתאמן. קצב אישי הוא גם קרקע לשיקום תחושת המסוגלות, מבלי לשחזר תחושת כישלון או חוסר שליטה שחוו בעבר.

מתאמנים מסוימים עשויים להתחיל את דרכם כשהם יושבים בצד, רק מתבוננים, מבלי להשתתף פעיל וזה דבר תקין לחלוטין. עצם קבלת המקום הזה, כשלב בתהליך היא חיונית.

לעיתים, לאחר שבועות של התבוננות בלבד, יקום מתאמן פתאום וישתלב בתרגיל פשוט. אלו הם רגעים מכוננים בתהליך השיקום. מאמנים צריכים להבין כי אין דרך אחת נכונה להשתתפות. ישנם מתאמנים שיעדיפו לצפות, לרשום, או לשאול שאלות לפני כניסה למגע פיזי. אימון איכותי הוא כזה שמצליח להציע מדרגות גישה מגוונות, כך שכל משתתף מוצא לעצמו נקודת כניסה בטוחה ונוחה.

ההתבוננות בקצב האישי כערך בפני עצמו, ולא כ"פשרה", מעניקה למתאמן חוויה של קבלה מלאה, חוויה שבמקרים רבים הייתה חסרה לו בסביבות אחרות.

תשומת לב ומיקוד על שליטה ולא על התקפה

באמנויות לחימה קלאסיות לעיתים מושם דגש על נטרול היריב באופן החלטי או התקפה מקדימה, אך בהקשר של הלומי קרב, הדגש צריך להיות על "שליטה".

שליטה עצמית, שליטה בגוף, ושליטה בסיטואציה. האתגר הנפשי המרכזי של הלומי קרב הוא תחושת חוסר שליטה ולכן אימון נכון צריך לאמן דווקא לריסון, להצבת גבולות ולניהול תגובה נכונה.

תרגילים שכוללים בריחה, חסימה רכה, או יצירת מרחק בטוח יכולים להתאים הרבה יותר מבריחים או תרגילים אגרסיביים בשלבים הראשונים (שיכולים לקחת גם תקופה מעל לשנה). הדגש הוא על להבין מה הגוף והנפש מסוגלים, מתי כדאי לפעול, ומתי לבחור שלא. כך למשל, ניתן לשלב תרגול "תנועה שקטה" מול בן זוג לאימונים ללא מגע, רק בהבעות גוף, כאימון של תקשורת לא-מילולית ושליטה פנימית.

העבודה ללא מגע בשלבים הראשונים מהווה כלי מצוין לפיתוח תחושת ביטחון במרחב. תרגיל לדוגמה הוא "הדיאלוג התנועתי": שני מתאמנים עומדים זה מול זה, אחד מהם מוביל בתנועות איטיות (ידיים, צעד אחורה/קדימה), והשני מגיב בהתאמה. אין מגע, אין מטרה "לנצח", אלא רק הקשבה הדדית. תרגיל זה מדגיש את הכוח שבוויסות ולא בתגובה.

לאחר מכן ניתן לעבור לתרגילים מדורגים: תרגול כניסה ויציאה ממרחב אישי, סימון תנועה של תקיפה ללא מגע, או סימולציה של בריחה מזירה. כל שלב מותאם לרמת הביטחון של המתאמן.

כאשר השיח באימונים מתמקד בשאלות כמו "מה הגבול שלך?" ו"מתי אתה מרגיש שליטה?" ולא ב"איך תנצח את התוקף". אנו מעבירים את מוקד הכוח פנימה, אל המתאמן עצמו. זו הגנה עצמית במובן העמוק ביותר.

שיקום תחושת מסוגלות

תחושת המסוגלות היא אחד הממדים הראשונים שנפגעים בטראומה. רבים מהלומי הקרב חווים תחושות של חוסר ערך, פחד מכישלון או צורך מתמיד בהוכחה. אימון הגנה עצמית יכול לשקם את תחושת המסוגלות. על המאמן לייצר חוויות הצלחה מדורגות, אותנטיות ובעלות משמעות.

המאמן צריך למצוא דרכים לשבח מאמץ, לא רק תוצאה. לדוגמה: חיזוק מתאמן שאמר "עצור, קשה לי", אמירה זו היא ביטוי של שליטה ולא של חולשה. שילוב של סביבות תומכות כגון תרגול בזוגות קבועים, הדרכה בצוותים קטנים, כל זה מסייע בבניית אמון.

כל הצלחה באימון מתורגמת לחיים האמיתיים: עצם הידיעה שהמתאמן הצליח להתמודד עם מצב שדרש תגובה, גם אם קטנה, עדיין משקמת את התודעה של המסוגלות.

מקרה לדוגמה: מתאמן נכנס למסגרת אימונים שלי עם תחושת ניתוק עמוק, סירב ליצור קשר עין ואף התעקש לשבת בצד. אפשרתי לו פשוט להיות נוכח, מבלי לדרוש השתתפות. לאחר מספר מפגשים, אותו מתאמן נעמד פתאום והצטרף לתרגיל נשימה עם תנועה איטית. זיהיתי את הרגע כמשמעותי ועודדתי אותו במבט בלבד ולא בפרץ של שבחים קולניים וזה מתוך כבוד לתהליך המשמעותי שעשה. בהמשך, אותו מתאמן ביקש לנסות גם תרגול בזוג. חוויות כאלה מדגישות שמסוגלות אינה נמדדת בתוצאה טכנית, אלא ביכולת לגעת מחדש בגבולות, לבחור, ולהתקדם צעד אחר צעד.

ככל שהמתאמן חווה שהוא מסוגל לבחור ולהתמיד, כך מתחזקת תחושת הערך העצמי שלו והדבר מקרין גם מחוץ לאולם האימונים "בחיים האמיתיים" שלו.

שימוש בגוף ככלי לחיבור מחדש

הלם קרב מלווה פעמים רבות בתחושת ניתוק מהגוף, תחושת זרוּת, אדישות או קושי בעיבוד תחושות גופניות. אימון הגנה עצמית מציע מסגרת שבה ניתן להתחבר לגוף מחדש, אך יש לעשות זאת בעדינות, בשלבים, ומתוך כבוד לחוויה האישית.

העבודה הפיזית צריכה להתחיל מתוך תנועה פשוטה: נשימה מודעת, עמידה יציבה, מתיחות איטיות. חשוב שלא להכניס עומס גופני קיצוני בתחילת התהליך, אלא לחזק את היסודות: שיווי משקל, שחרור מפרקים, יציבות תנועתית.

תרגול בקרקע, חיבור לרגליים, עבודה יחפה, כל אלה מחזקים את תחושת ה"כאן והעכשיו" הגופני. בנוסף, ניתן לשלב טכניקות ממיינדפולנס, יוגה קרבית, או עבודה במגע קל כמו טפיחות עצמיות.

הרעיון הוא שהגוף לא יהיה עוד זירה של סבל או איום, אלא כלי לחוזק פנימי, התמצאות, ורגיעה. כשהמתאמן לומד לחוש את גופו בלי להיבהל מהתחושות – זו כבר התחלה של ריפוי עמוק.

חיבור מחודש לגוף עובר לעיתים גם דרך החושים. לדוגמה, שימוש באביזרים מגוונים כמו כדור קוצים, רצועת גומי, או אפילו מגע בחול, כל אלה עשויים לעורר תחושות שנשכחו או הודחקו.

שילוב של קצב כמו תיפוף קל על הגוף, הליכה לפי מקצב קבוע או אימון בליווי מוזיקה רכה מעורר את החוש הקִינֶסְתֶּטִי (Kinesthetic Sense שנקרא גם החוש התנועתי או חוש התחושה העמוקה, הוא החוש שמאפשר לנו להרגיש את הגוף שלנו בתנועה ובמנח מסוים, גם בלי להסתכל עליו.) חשוב לאפשר למתאמן לבחור את עוצמת המגע והקצב, כדי שלא ירגיש מוצף.

כל חוויית תנועה חדשה יכולה להפוך לגשר בין תודעה לגוף ולבסס מחדש תחושת נוכחות. החזרת השליטה לגוף אינה רק שיפור כושר, אלא גם חיזוק הזהות הפנימית של האדם והחזרת הביטחון לתוך הכלי המרכזי ביותר שלו: גופו.

העצמה פסיכולוגית דרך תרגול

אחד הכוחות הגדולים של אימון הגנה עצמית הוא האפשרות לתרגם פחד לעוצמה. על מנת שזה יקרה התרגול צריך לעבור דרך חוויה רגשית, לא רק פיזית.

לדוגמה: תרגיל שבו המתאמן מתבקש לדחוף אדם לאחור צריך להיות מלווה בשיח: איך הרגשת? מה היה קשה? מתי בפעם האחרונה עמדת כך?

המאמן חייב להיות נוכח לא רק בגוף אלא גם ברגש. העצמה לא באה רק מהבעיטה, אלא מההבנה שמותר לי להגיב, שמותר לי להגן על עצמי, ושיש לי זכות קיום.

חשוב לשלב תרגילים שמערבים קול כמו קריאה, נהמה, או פקודה. רבים מהלומי הקרב מתקשים להשמיע קול ברור, והחזרת הקול היא גם החזרת הסמכות הפנימית. העצמה נבנית כאשר האימון מאפשר חוויה מתקנת, כזו שבה האדם לא נבלם, לא נשבר, לא מתבייש, אלא מצליח לעמוד, להגיב, ולהרגיש ראוי.

תרגיל יעיל במיוחד להעצמה כולל תנועה מודרכת עם קול: לדוגמה, המתאמן מתקדם מספר צעדים קדימה תוך כדי אמירת משפט אישי בקול ברור, כמו: "אני שולט בחיים שלי" או "אני יודע לעצור כשצריך". תרגילים כאלה מביכים בתחילה, אך דווקא הבושה היא שמסתירה את הצורך העמוק. כאשר הקול חוזר, תחושת השליטה והכבוד העצמי חוזרות איתו.

ניתן לשלב גם תרגול במבט, עמידה יציבה מול שותף לאימונים, מבט עיניים ישיר במשך מספר שניות, ואז הבעת עמדה בתנועה פשוטה. אימון כזה מחדד נוכחות, גבול אישי, ועוצמה שקטה. העצמה אמיתית אינה נמדדת בכוח התקפי, אלא ביכולת להיות נוכח, להרגיש את הרגע, ולבחור לפעול מתוך ערך ולא מתוך פחד.

שפה טיפולית ואכפתית מצד המאמן

המדריך אינו רק מנחה תרגילי לחימה והגנה עצמית, הוא דמות מראה, ולעיתים גם מייצג מערכת שהמתאמן איבד בה אמון. לכן, עליו לפתח שפה טיפולית, רכה, אחראית, גם כשמדובר באימון לחימה קרבי.

יש להימנע מפקודות, מהשפלות, ומהפעלת לחץ רגשי. יש מקום להומור, לרכות, לשאלות פתוחות: "איך זה הרגיש לך?" במקום "מה עשית לא נכון?".

המאמן צריך לגלות אחריות גם ברמה האישית. אם מתאמן נעדר, לבדוק מה שלומו, אם מתאמן פרש, להשאיר דלת פתוחה. חוסר עקביות ושינוי קיצוני במצבי הרוח ובהחלטות זה דבר נפוץ מאוד בקרב הלומי קרב ועל המדריך לדעת זאת מראש ולהכיל זאת באהבה.

הקשר האישי הוא לא פחות חשוב מהטכניקה. שיח כנה, גמישות מחשבתית, וסבלנות הם מרכיבים חיוניים להצלחת התהליך. המדריך אינו מטפל, אך גישתו חייבת להיות טיפולית במהותה.

דוגמה לדיאלוג אפקטיבי:
מתאמן: "אני לא מרגיש בנוח עם התרגיל הזה."
מאמן: "זה לגמרי בסדר. תודה שאמרת. רוצה שנשנה אותו או שתצפה בינתיים?"
שיח כזה מעביר שלוש תחושות חשובות: הקשבה, קבלה ושליטה. המדריך הטוב יודע מתי להנמיך את הקצב, מתי להציע חלופה, ומתי פשוט להיות שם. גם במצבים של קונפליקט, השפה חשובה: במקום "אתה מפריע לקבוצה", אפשר לומר: "נראה שאתה עובר משהו, רוצה שנצא רגע לדבר בצד?".
חשוב שהמתאמן ירגיש שיש לו כתובת אנושית ולא רק מקצועית. מאמן שפותח מקום להבעה אישית, בלי שיפוטיות, בלי אגו, מאפשר למתאמנים לעבור תהליך עמוק יותר מהצפוי. זו שפה שמייצרת אמון, וזהו הבסיס לכל שינוי.

שילוב בקבוצה תומכת

החוויה של פוסט טראומה מלווה לרוב בבידוד. בידוד רגשי, בידוד חברתי ולעיתים גם בידוד פיזי. לכן, אחד ממרכיבי השיקום החשובים ביותר הוא החזרת תחושת השייכות.

קבוצת אימון סגורה עם קבוצת השווים, שבה יש שיח פתוח, כבוד הדדי וגבולות ברורים מהווה קרקע מצוינת לכך. הקבוצה צריכה לשלב תמיכה לא רק דרך המדריך, אלא גם דרך החברים.

לדוגמה: תרגול שבו כל משתתף נותן משוב חיובי לאחר, מעודד חיבור, הכלה, ותחושת משמעות. יש מקום לשילוב שיחות פתוחות לאחר האימון, חוויות משותפות, ולעיתים אפילו ימי גיבוש. השאיפה היא ליצור קבוצה שיש בה גם מטרה (אימון) וגם שייכות (קשר אנושי). תחושת "אני לא לבד" היא ריפוי בפני עצמו.

מבנה שיעור אידיאלי כולל פתיחה קצרה עם הצגת מטרות האימון, תרגול מובנה לפי שלבים עם אפשרות לפרישה זמנית ללא שיפוט וסיום הכולל סבב שיתוף (מי שרוצה בלבד) או משוב הדדי חיובי. המדריך צריך להוביל בשקיפות ולהזמין הקשבה הדדית.

קבוצות שבהן נבנית תרבות של הכלה, חיזוק, והכרה בחולשות הן קבוצות שמייצרות תיקון חברתי אמיתי. השילוב של תרגול עם שיח, תנועה עם מילה, ואימון עם מבט אנושי  יוצר קהילה קטנה שיש לה כוח לתמוך, לרפא ולבנות מחדש.

לא מדובר רק בחוג, אלא במסע שיקומי קולקטיבי.

סיכום:

אימון הגנה עצמית להלומי קרב אינו עוד חוג לחיזוק הגוף. זהו תהליך עמוק של שיקום, העצמה והתמודדות. הוא דורש הכשרה, רגישות וראייה רחבה מצד המדריך.

השילוב בין כלים גופניים, רגשיים וחברתיים הוא זה שמייצר את השינוי. מדריך טוב אינו רק לוחם מיומן, אלא אדם שמסוגל להכיל, להנהיג ולבנות מרחב לריפוי.

מי שיצליח לעשות זאת ישנה חיים.