שלב ראשון: זיהוי צורך מבצעי או מציאותי

כל תרגיל טוב מתחיל מהשאלה: מה הבעיה שאנחנו מנסים לפתור?
האם מדובר באיום נפוץ חדש? (למשל – תקיפה ברכבת, ניסיון חטיפה וכו')
האם התרגיל הקיים מורכב מדי לתלמידים מתחילים?
האם נדרש פתרון לתגובה מהירה יותר או טקטית יותר?
מדריך טוב צריך להיות עם עיניים פתוחות למציאות בשטח ולתגובות התלמידים.

שלב שני: חיבור לעקרונות קרב מגע

אחרי שזיהינו את הצורך, יש לוודא שהפתרון עולה בקנה אחד עם עקרונות השיטה:
תגובה אינסטינקטיבית וקצרה
נטרול מיידי של האיום
הגנה ולאחריה תקיפה מהירה
המשך למצב של שליטה או בריחה
תרגיל שאינו עומד באמות מידה אלו – גם אם הוא "עובד" – אינו בהכרח קרב מגע.

שלב שלישי: השראה משיטות אחרות – לגיטימית בהחלט

קרב מגע הוא שיטה דינמית ופתוחה. מייסדיה, כולל אימי ליכטנפלד ז"ל ואלי אביקזר ז"ל, לקחו השראה מאגרוף, ג'ודו, סבאט, אייקידו ועוד – והתאימו טכניקות לצורכי אמת.
גם היום, מדריכים רבים שואבים השראה מ-MMA, ג'יוג'יטסו ברזילאי או ואפילו משיטות לוחמה בטרור בצבאות ומשטרות ברחבי העולם.

אז אך בודקים את התרגיל :
האם אפשר לפשט את התרגיל?
האם התרגיל יעבוד בלחץ?
האם הוא מתאים לפיזיולוגיה של תלמיד ממוצע?

שלב רביעי: ניסוי, טעייה ושיפור

תרגיל נבחן לא מול לוחות זמנים או בתנאי מעבדה, אלא מול המציאות:
האם התרגיל מצליח ברצף מול מתאמן עוין?
האם ניתן ללמד אותו בקבוצה גדולה?
האם הוא אינטואיטיבי?
בשלב זה חשוב לקבל משוב מתלמידים, לצפות בתגובות, ולעשות שינויים. תרגיל טוב מתייצב רק לאחר "חיכוך" עם תלמידים שונים.

שלב חמישי: בניית הקשר לצורך והדרגתיות

כל תרגיל חייב להיכנס להקשר:
תרגיל בסיסי יתמקד בתנועה אחת – זיהוי והגנה
תרגיל מתקדם יכיל סביבה (קיר, שולחן, מכשול)
תרגול מתקדם עוד יותר יכלול תגובות שונות של התוקף
מאסטר טוב בונה מדרג – אותו תרגיל יכול לשמש 3 רמות שונות, ע"י התאמת מורכבויות וסביבה.

פיתוח תרגילים בקרב מגע הוא מיומנות בפני עצמה, לא רק אומנות אלא גם אחריות. מאסטר מיומן ידע לא רק "ללמד תרגיל", אלא ליצור אותו, לבדוק אותו, ולבנות דרכו תלמידים טובים יותר.
בעולם משתנה, גם התרגול משתנה – אך העקרונות נשארים יציבים.
"במבחן האמיתי – לא שואלים באיזו חגורה אתה. שואלים אם חזרת הביתה בשלום."